ספור מילדות על אפריים אחי

 

 ספור מילדות על אפריים אחי

בהיותי ילדה בת 12 למדתי בבית ספר צרפתי. בדרך כלל בימי ראשון היה חופש. כשאני הייתי בבית אמא שלי, העבידה אותי כמו אשה. היא החליטה ללכת לעשות קניות בשוק אפריים אחי היה תינוק בעריסה ואני שטפתי את הבית כי אמא הזהירה אותי שאוי ואבוי אם הבית לא יהיה שטוף כשהיא תחזור.

אחי אפריים התחיל לבכות בכי הסטרי ולא ידעתי איך להשתיק אותו הוצאתי אותו מהעריסה והחזקתי אותו בידיים שהוא יירגע, אבל היות ולא היה לי ניסיון איך מטפלים בילדים. חיבקתי אותו  והחזקתי אותו מהרגליים ולא מהגב. באותו זמן עמדתי בדיוק ליד הדלי של שטיפת רצפה. אפריים, צנח לי מהידיים, ישר לתוך הדלי כשראשו בתוך הדלי ורגליו למעלה.

נכנסתי ללחץ ולבהלה ולא ידעתי מה לעשות? למזלי השכנה הערבייה שקראו לה עיישה

שמעה צעקותיי, היא באה בריצה הוציאה את הילד מתוך הדלי כמעט חצי מת והתחילה להנשים אותו והצילה אותו. היא לא עזבה אותו והמשיכה להנשים אותו עד שהיא שמעה אותו בוכה , רק אז היא הבינה שהוא בסדר!

היא לקחה אותו הביתה לשמור עליו כדי לראות שהכל בסדר. אני התחלתי לבכות מהפחד ממה שאמא תעשה לי כשהיא תבוא.

אני, אפרים אחי ואשתו אניס ואבנו מאיר אבוקסיס ז"ל

אחי שלמה ואפריים בילדותם

 

 
אני ואפריים אחי

סיפור זה שלי ושל אפריים אחי, מלווה אותי כל החיים, אני מחזירה לו פצויי אהבה גדולה, חבוקים, ונשיקות לכל החיים !!! 

 

 

 

 

ספור סבתי, סבתא עיז'ה באלג'יר

ספור סבתי, סבתא עיז'ה באלג'יר

בהיותי בת 14 שנים הייתה חתונה לבת דודי, ששמה אסתר, בת האח של אמי. אביה, שמו אברהם, היה לו בית כנסת באלג'יר. כשבתו עמדה להתחתן, היה נהוג לפי המנהג שכל הבחורות הצעירות יוצאות מהבית של החתן אל בית הכלה, עם המתנות שהחתן מעניק לכלה. כך זה היה שיצא בגורלי לקחת מגש עוגיות יפהפיות וצעדנו ברחוב עם כופתנים

(לבוש מרוקאי מסורתי המסמל את תרבות העם), מוזהבים ודרבוקות ושירה לחתן ולכלה. שרנו בתהלוכה כל הדרך עד לבית הכלה.

 

אני בגיל צעיר זה הייתי מאד מפותחת כמו בחורה בת 20 שנים.  בעוד אנו צועדים בתהלוכה זו, בדרך מישהו זר שאני לא מכירה, התלהב ממגש העוגיות ושאל האם זה בשבילו ? אני עניתי, בתמימות "אולי" זאת הייתה המילה היחידה שהוצאתי מהפה שלי !

בסוף שבוע בליל שבת הלכתי עם החברות שלי כהרגל של כל שבת לטייל בפארק. באותו זמן כשאני הייתי בפארק עם חברותי, האיש הזר שניגש אלי בתהלוכת החתונה, בא לשכונה בה גרתי, והתחיל להתעניין 

ולשאול עלי שאלות: בת מי אני? בת כמה אני? השכנים אמרו לו שזו הבת של מאיר אבוקסיס הצבעי.

 הוא הגיע לביתי ואבי יצא לקראתו ושאל מה הוא רוצה? האיש הזר  אמר:

"אני באתי לבקש את ידה של הבת שלך!" אבי קיבל הלם "אתה נפלת על הראש?!

רוצה  להתחתן עם ילדה בת 14?!  האיש הזר ענה לאבי "מה? אני חשבתי שהיא בת 20!"  אבי כעס עליו ואמר לו להסתלק מייד ומאז נעלמו עקבותיו.

 אני באותו הזמן טיילתי להנאתי בפארק עם חברותי, ולא ידעתי שהאיש הזר היגיע לביתי ודיבר עם אבי.

 כשחזרתי מהפארק הביתה, הייתי אמורה להביא בדרך מהאופה את החמין לשבת. היינו לוקחים אותו ביום שישי ומשלמים ביום שישי מכיוון שבשבת אסור לשלם. בליל שבת היינו באים לקחת את החמין . הבאתי את החמין והנחתי אותו במטבח. אבי מאיר, הכניס אותי לחדר והחטיף לי מכות עם סרגל  סרגל בו היה משתמש בעבודת  הצבעות שלו.

קבלתי מכות עד שהגוף שלי כאב.

לא ידעתי על מה אני מקבלת מכות? מה קרה? והתחלתי לבכות. הייתי רעבה נורא ישבתי בפינה בוכה ובוכה ואמי רחל באה ובקשה ממני שאבוא לאכול, ואני מתעקשת לא לבוא לאוכול. כשאמא הייתה  יוצאת המחדר, הייתי מבקשת מאלוקים שתבוא עוד הפעם לבקש ממני לבוא לאכול. כך אמא באה ואני מתעקשת לא לאכול! תוך כדי בכי ודמעות ,עצמתי אותם ואני רואה מול העיניים שלי איש זקן עם גלביה לבנה,  זקן ארוך ולבן. הוא לקח את

היד שלי וליטף לי את הראש. קראתי לסבתי אותה מאוד אהבתי, וספרתי לה על האיש הזקן שראיתי. סבתא  הבינה את העניין, וכעסה מאוד על ההורים שלי והשביעה אותם שלא יעזו לתת לי מכות שוב כי סבא מגן עלי!!! וראיתי אותו מול עיני!!

כל הזה האירוע הזה קרה בגלל אותו איש זר שרצה לבקש את ידי מידי אבי, , איש שלא הכרתי ואפילו לא ידעתי על כך. הורי אפילו לא שאלו אותי ולא ביררו איתי אם אני מכירה אותו בכלל.

מלחמת העולם השנייה 1945- אני בת 10

אני נולדתי בעיר רבת שבמרוקו בשנת 1935,  כאשר הייתי בת שנה, אבי התגייס למלחמת האזרחים נגד פרנקו מכיוון שהיה ממוצא ספרדי ואמי  ממוצא מרוקא. בהיותי בת שנה נפטר אבי במלחמת האזרחים.
אמי שנשארה אלמנה עם תינוקת בת שנה וחצי החליטה לעבור לאלג'יר. לאמי היו ארבעה אחים באלג'יר והם שלחו לנו תעודות עליה ממרוקו לאלג'יר. ילדותי עברה עלי באלג'יר עם אימי וסבתי.
מלחמת העולם השניה פרצה בשנת  1939 כשהייתי בת 4 , אולם אני זוכרת את ימי סוף מלחמת העולם השנייה 1945 כשהייתי בת 10.
היה מצב מאוד קשה היות לאימי ( שנשאה  בשנית היו כבר ילדים נוספים) . אני זוכרת אזעקות רבות,  בהן אנו רצים למקלטים  הציבוריים עם אחי הקטנים על הידיים. בתקופה של המלחמה לא היה מזון בנמצא, היתה חלוקת מנות, האנשים היו עומדים בתורים ארוכים כדי  לקבל קצת מזון. אנשים היו מסמנים באבנים, קרשים וחפצים את מקומם בתורים הארוכים. 
הלכתי עם אימי לחלוקת המזון, אמי נכוותה בעת שבשלה בצורה קשה ורגלה הייתה חבושה ולכן לקחה אותי איתה לחלוקת המנות. היא נשענה עלי  והניחה את ידה על כתפי בכדי שתוכל ללכת. כשהגענו לתור, החלו הדחיפות, דחפו את אמי והיפילו אותה לרצפה, במהומה שנוצרה דרכו עליה כדי לעקוף ולהתקדם בתור. למראה זה ישבתי ובכיתי שראיתי את אמי במצב כזה.
בבתים שבהם גרנו באלג'יר לא היו לנו מים מתוקים , היו רק מים מלוחים והיה ברז אחד לכל השכנים בשכונה. מי שרצה מים מתו קים היה צריך לרדת אל המעיין להביא מים. טעמו של הקפה היה נורא, בשביל להכין קפה לא היו מים טעימים. באחד הימים שלחה אותי אמי למעיין להביא מים מתוקים, יצאתי לדרך עם שני דליים קטנים, בדרך היתה ירידה של מדרגות שנמשכה  לאורך של כחצי קילומטר. הגעתי למעיין מלאתי את הדליים וצעדתי  כל הדרך חזרה הביתה.
לפתע  החלה הפגזה חזקה מטוסים גרמניים, זרקו פצצות , זרקתי את הדליים וניסיתי לרוץ, מהפחד קבלתי רעידות בבירכיים ולא יכולתי ללכת.
במקום היו שוטרים אנשי המשטרה הצרפתית שעזרו לי להסתתר מתחת לבניין. המשכתי לבכות , ברחתי מהמחבוא והמשכתי לרוץ עד שהגעתי לשכונה בה גרנו. בכניסה של הבנין ראיתי את אחת מהשכנות שלנו , שהייתה בהריון, שוכבת על הרצפה, מהפחד של האזעקות והפגזים היא נפלה ואיבדה את ההכרה. למראה זה נתקפתי שוב בפחד ושוב התחלתי לרוץ ולברוח והפעם לכיון בית הכנסת של דודי, אימי הייתה שם והייתה מאוד מודאגת לשלומי וכשראיתי את אמי כמעט התעלפתי.