קשר רב דורי

הבלוג של לבנה
בלוג זה פתחתי במסגרת התכנית בה השתתפתי תכנית "קשר הרב דורי" בביה"ס עתיד ברמת גן, 2012 בעזרתו של התלמיד עילאי צוברי , תלמיד כתה ז/2
שעזר לי לתעד את הסיפורים שלי, ובהנחייתה של המורה המקסימה רחל ניזינסקי.
השנה 2013 זכיתי להשתתף בתכנית בבית ספר אלון , בגבעתיים עם נכדתי הצעירה עדי אברמוב.

יום שבת, 22 בספטמבר 2012

סיפורי מעברות - מ"שער עליה" ל"כפר חסידים"


 מ"שער העלייה" ל"כפר חסידים"
כשהגענו לישראל, לנמל חיפה, אחרי שלושה ימים של הפלגה מנמל מרסיי בצרפת, ירדנו מהאוניה לאדמת ישראל  הקדושה, והתחלנו לנשק את האדמה האושר היה גדול על שזכינו להיות בישראל, ארץ הקודש.
מתוך האושר הגדול עברנו לרגעים מאוד משפילים, הכניסו אותנו לחדרים ופיזרו לנו אל הראש אבקת DTT , זו הייתה אכזבה גדולה והשפלה. ואז העבירו אותנו למחנה "שער עליה".

החזיקו אותנו באוהלים כחודשיים, שוב תנאים קשים למשפחות , ובמשפחתנו הייתה התינוקת אילנה, תינוקת בת תשעה חודשים. ישנו  על מזרונים, על הרצפה, מזרונים של הסוכנות, לקבלת האוכל היינו צריכים ללכת לצריף  מיוחד שבו חילקו אוכל כולל אוכל לתינוקת.
 אחריי כחודשיים  העבירו אותנו למעברה ל "כפר חסידים" . אנחנו הינו במעברה ב' והעולים שהיגיעו לפנינו היו  במעברה א' .  זו היתה תקופה של חורף מאוד קשה, ולא היתה האפשרות להחזיק אותנו, הילדים במעברה. כך הופרדו הילדים מההורים. העבירו את הילדים למשפחות בחיפה ורק המבוגרים נשארו במעברה.
 אילנה התינוקת בת תשעת החודשים  נפטרה בתקופה זו. זו היתה  תוצאה של הטלטלות , והנסיעות, וכל השינוים הרבים במזון ובתנאים. מערכת העיקול שלה לא עמדה  בזה היא לא הסתגלה ונפטרה.

האסונות צנחו עלינו, כשלושה חודשים אחרי פטירתה של אילנה התינוקת, אבא ואמא לא היו במעברה באותו יום. אבא יצא לעבודתו במפעל וולקן ואימא  נסעה  לחיפה לקנות קערה לכביסה ( פיילה) ופרימוס להרתחת הכביסה. אחי הקטן בן החמש, אדמונד נשאר במעברה .
המשאית הענקית שהביאה מזון למעברה יום יום, פגעה  באדמונד שישב על המדרכה. המשאית נסעה ברוורס אחורה והנהג לא ראה את אדמונד שישב שם. בטעות דרס אותו, שלושה ימים שכב אדמונד בבית החולים רמבם בחיפה ונאבק על חייו, אחרי שלושה ימים נפטר. הורי עברו משבר קשה לאבד שני ילדים תוך שלושה חודשים אילנה התינוקת בת 9 חודשים ואדמונד הקטן בן ה - 5 - מחיר העלייה לארץ ישראל !

האסונות והפגעים נמשכו במעברה.....כמה חודשים אחרי מותם של שני אחי הקטנים, באחד הבקרים אימא קמה בבוקר נעלה את נעלי הבית, עקץ אותה עקרב שהיה בנעל שלה.  הינו צריכים לקחת אותה במהירות לבית חולים, ולא היה איך להסיע אותה, לא היו  מכוניות ואוטובוסים במעברה.

 חודש לאחר מקרה העקרב, בן דודי סלם, שגם הוא גר עמנו במעברה, בעת ששכב מעל מיטת הסוכנות, נכנסתי במקרה לצריף וראיתי נחש באורך של שלושה מטרים מתקדם  לכיוון ראשו של בן דודי, נתתי צרחה גדולה מאוד והנחש החליף כיוון ונעלם.  אבי מאיר אבוקסיס, הגיע למקום במהירות, לקח טוריה והחל לחפור מסביב לכל הצריף כדי למצוא את הנחש, והוא אכן  מצא אותו והצליח להכות אותו על הזנב ושוב הצליח הנחש לברוח ולהעלם.
 סיפורי הקשיים לא הסתיימו כחודשיים  לאחר מכן, אימא הייתה בהריון בחודש תשיעי, במעברה לא היה רופא. כשהתחילו הצירים נאלצתי ללכתץ שלושה קילומטרים , כדי להזעיק רופא לאימי ( רחל) הגעתי יחד עם הרופא בחזרה למעברה נכנסנו לצריף  - אימי כבר הייתה אחרי הלידה . היא הצליחה ללדת בעזרת השכנים וכך נולדה במעברה תינוקת חדשה בארץ ישראל, תינוקת מתוקה ששמה בישראל דינה.

דינה התינוקת הראשונה במשפחתנו שנולדה בארץ ישראל היום אמא לשמונה ילדים ועשרים נכדים.
התינוקת דינה הראשונה שנולדה בישראל

בהיותי במעברה בשנת 1951 לאימי "לא היה ראש" לסדר לי מסגרת לימודים, כולם היו עסוקים בהשרדות ומזון למחייה. כך יצאתי למעגל העבודה, עבדתי במיון בצלים: להכניס את הבצלים לארגזים ליצוא,  בהמשך עברתי לעבודה במפעל "נשר" , מפעל של מלט. אימי היתה מכינה לי  בכל יום את ארוחת הבוקר וצהריים בתיק  אוכל.
האוכל של אימי היה מאוד טעים, היא היתה בשלנית מצויינת. ובמקום עבודתי, נהגו חברי לעבודה לגנוב לי את האוכל וכך בכל יום הייתי נשארת בלי אוכל. כשהסיפור חזר על עצמו, יום אחד, הלכתי להתלונן   בפני מנהל  המפעל על ש"גונבים לי את האוכל" . המנהל האדיב הציע לי שהוא בעצמו ישמור את האוכל שלי במשרדו .

 וכך היה השארתי את האוכל שלי במשרדו למשמרת, אולם סקרנותו הייתה כה גדולה, שגם הוא לא התאפק ו"טעם" את האוכל. הסיפור הסתיים בעיסקת חליפין: היינו אוכלים יחד, הוא את האוכל הטעים שאימי הכינה ואני הייתי מתכבדת בדג המלוח ובגבינה שלו , למרות שהמזון שהוא הביא  - לא היה לטעמי  !!
תמונות המשפחה שלי




 
לבנה אלמליח - משפחתי

אבקת חלב לתינוקת שלי בעת ההפגזות

השנה 1953 , ילדתי את בתי הראשונה - קראנו לה תמר על של אחותו של בעלי זכרונה לברכה, שנפטרה בגיל צעיר בעת לידת בנה במרוקו. כשמלאו לתמי ששה חודשים,   גרנו  בירושלים ברחוב ממילא. ביתנו היה הבניין האחרן ברחוב ממילא, שגבל לחומת העץ עם הגבול הירדני. הבניין היה שייך לבנק הבריטי. גרנו בחדר קטן על גג הבניין, ללא שירותים וללא מקלחת. לשירותים נאלצנו לרדת כמה קומות לשירותים ציבוריים שהיו בבניין. נהגתי לשבת על הגג ולהסתכל למטה  על רחוב ממילא, החייל הירדני, היה מקוון אלי את הרובה, כדי להפחיד אותי, הייתי נכנסת מייד חזרה לחדרנו על הגג.
בכל כמה ימים היו הפגזות של הירדנים, היריות היו מתחילות מכיוון שכונת מוסררה. כשההפגזה  היתה מתחילה מכיוון מוסררה מייד לקחנו את הרכוש היחידי שהיה לנו - רדיו ישן, ואיתו היינו בורחים מהבניין  בכל פעם למקום אחר, פעם לכיוון המושבה הגרמנית. ופעם לשכונת קטמון, שם היינו אצל נשארים אצל חברים או קרובי משפחה עד שהיתה הפוגה מההפגזה.
כשחזרנו לחדרנו הקטן על הגג, מצאנו חדר מחורר, היריות כדורי הירדנים.

באחד הימים, שלחה גיסתי סוליקה, שגרה בבניין ליד הבניין שלנו, את הבת שלה גילה והזמינה אותי לרדת אליה לביתה בבניין שלידנו. בעלי באותה שעה היה שם אצל אחותו. בדרך כלל לא נהגתי לרדת לשם.
לא יודעת מה קרה באותו יום שהסכמתי לרדת למטה לגיסתי, כאילו משמים שלחו לי הודעה.

 השארתי את המרק שבשלתי על הפתיליה הדולקת, עטפתי את תמי, התינוקת בשמיכה וירדתי יחד עם גילה לביתה של גיסתי. עברו כעשר דקות , כבר הייתי למטה והחלה ההפגזה הקשה ביותר שאני זוכרת מכל התקופה הזאת.
כולנו הצטופפנו בחדר המדרגות להגנה מההפגזות הכבדות. הפגזה זו נמשכה כל הלילה ללא הפסגה וללא הפוגות.  בתי התינוקת, בכתה, לא היה מזון לתת לה ולא בקבוק ולא חיתולים להחלפה.
לקראת שעות הבוקר התחילה הפוגה. יצאנו מחדר המדרגות, אני ובעלי  הלכנו לכיוון המושבה הגרמנית, לביתם של החברים של הורי. השארתי את התינוקת שם יחד עם בעלי ויצאתי בחזרה לכיוון הבית בממילא, בתקווה, לנסות להגיע לבניין בו גרנו, כדי להביא אבקת חלב, "אלידון" וחיתולי בד לבתי התינוקת. 
התקופה היא תקופת הצנ"ע. קנינו אז הכל רק בתלושים.
הגעתי לרחוב ממילא, הרחוב היה סגור, חסום ומלא נוטרים ואנשי צבא במדים. בקשתי מהם שיתנו לי להכנס לרחוב. והם סרבו בתוקף ולא נתנו לאף אחד להכנס בטענה שזה מסוכן !
הייתי נחושה בדעתי להכנס בכל מחיר ולהביא אוכל לבתי, כשנוצרה הזדמנות, ולא שמו לב הצלחתי להכנס ורצתי לכיןן המדרכה בצד שלא ישימו לב. אחד הנוטרים ראה אותי ורדף אחרי, הוא תפס אותי והצמיד אותי לקיר אחד הביניינים. התחננתי והסברתי לו שאני חייבת להביא אוכל לתינוקת. הוא ריחם עלי והחליט ללוות אותי, הלכנו לאורך המדרכה  כשהגב שלנו  צמוד לקירות הבניינים לאורך כל רחוב ממילא עד לביניין האחרון בו גרנו. כשהגנו ממש לביניין שלנו האחרון  הצמוד לגבול, פתחו הירדנים שוב באש, כדור אחד שיפשף את נעלו של הנוטר, במזל לא נפגע.

 נכנסו לביניין, אני והנוטר צמוד אלי, אי אפשר היה להעלות במדרגות,  מדרגות הביניין היו פתוחות לכיוון חלונות גדולים חשופים. מהחשש שאם נעמוד יראו אותנו הירדנים, נאלצנו לזחול על הבטן, ובזחילה  זחלנו 4 קומות הבניין עד לדירה שלי על הגג.
הנוטר, בשכיבה פתח את הדלת, נכנסתי בזחילה ולקחתי את אבקת החלב והחיתולים ארזתי הכל בחבילה. זרקנו את החבילה מהמדרגות למטה, כדי שהידיים יהיו פנויות לזחילה על הבטן בחזרה כל הדרך למטה.
 הגענו בזחילה למטה, ושוב נצמדנו לקירות וחזרנו באותה הדרך ל יציאה מרחוב ממילא.
 הודתי בחום רב לנוטר האדיב שעזר לי וליווה אותי תוך סיכון רב. וחזרתי במהרה לשכונת המושבה הגרמנית.
בתי הצורחת קבלה בינתיים  מי סוכר ושמחה לקבל את מנת אבקת החלב. למזלנו אחרי לילה סוער, היתה הפוגה במהלך היום. נשארנו בבית המארחים שלנו שלושה ימים, כדי להרגע, עד שהיינו בטוחים שהכל שקט ורק אז חזרנו לחדרנו הקטן על הגג שנראה כמו מסננת מחוררת.
זה אחד מימי ההפגזה הקשים ביותר שאני זוכרת משנת 1953, שנת הולדתה של בתי תמי.