קשר רב דורי

הבלוג של לבנה
בלוג זה פתחתי במסגרת התכנית בה השתתפתי תכנית "קשר הרב דורי" בביה"ס עתיד ברמת גן, 2012 בעזרתו של התלמיד עילאי צוברי , תלמיד כתה ז/2
שעזר לי לתעד את הסיפורים שלי, ובהנחייתה של המורה המקסימה רחל ניזינסקי.
השנה 2013 זכיתי להשתתף בתכנית בבית ספר אלון , בגבעתיים עם נכדתי הצעירה עדי אברמוב.

יום שבת, 22 בספטמבר 2012

סיפורי מעברות - מ"שער עליה" ל"כפר חסידים"


 מ"שער העלייה" ל"כפר חסידים"
כשהגענו לישראל, לנמל חיפה, אחרי שלושה ימים של הפלגה מנמל מרסיי בצרפת, ירדנו מהאוניה לאדמת ישראל  הקדושה, והתחלנו לנשק את האדמה האושר היה גדול על שזכינו להיות בישראל, ארץ הקודש.
מתוך האושר הגדול עברנו לרגעים מאוד משפילים, הכניסו אותנו לחדרים ופיזרו לנו אל הראש אבקת DTT , זו הייתה אכזבה גדולה והשפלה. ואז העבירו אותנו למחנה "שער עליה".

החזיקו אותנו באוהלים כחודשיים, שוב תנאים קשים למשפחות , ובמשפחתנו הייתה התינוקת אילנה, תינוקת בת תשעה חודשים. ישנו  על מזרונים, על הרצפה, מזרונים של הסוכנות, לקבלת האוכל היינו צריכים ללכת לצריף  מיוחד שבו חילקו אוכל כולל אוכל לתינוקת.
 אחריי כחודשיים  העבירו אותנו למעברה ל "כפר חסידים" . אנחנו הינו במעברה ב' והעולים שהיגיעו לפנינו היו  במעברה א' .  זו היתה תקופה של חורף מאוד קשה, ולא היתה האפשרות להחזיק אותנו, הילדים במעברה. כך הופרדו הילדים מההורים. העבירו את הילדים למשפחות בחיפה ורק המבוגרים נשארו במעברה.
 אילנה התינוקת בת תשעת החודשים  נפטרה בתקופה זו. זו היתה  תוצאה של הטלטלות , והנסיעות, וכל השינוים הרבים במזון ובתנאים. מערכת העיקול שלה לא עמדה  בזה היא לא הסתגלה ונפטרה.

האסונות צנחו עלינו, כשלושה חודשים אחרי פטירתה של אילנה התינוקת, אבא ואמא לא היו במעברה באותו יום. אבא יצא לעבודתו במפעל וולקן ואימא  נסעה  לחיפה לקנות קערה לכביסה ( פיילה) ופרימוס להרתחת הכביסה. אחי הקטן בן החמש, אדמונד נשאר במעברה .
המשאית הענקית שהביאה מזון למעברה יום יום, פגעה  באדמונד שישב על המדרכה. המשאית נסעה ברוורס אחורה והנהג לא ראה את אדמונד שישב שם. בטעות דרס אותו, שלושה ימים שכב אדמונד בבית החולים רמבם בחיפה ונאבק על חייו, אחרי שלושה ימים נפטר. הורי עברו משבר קשה לאבד שני ילדים תוך שלושה חודשים אילנה התינוקת בת 9 חודשים ואדמונד הקטן בן ה - 5 - מחיר העלייה לארץ ישראל !

האסונות והפגעים נמשכו במעברה.....כמה חודשים אחרי מותם של שני אחי הקטנים, באחד הבקרים אימא קמה בבוקר נעלה את נעלי הבית, עקץ אותה עקרב שהיה בנעל שלה.  הינו צריכים לקחת אותה במהירות לבית חולים, ולא היה איך להסיע אותה, לא היו  מכוניות ואוטובוסים במעברה.

 חודש לאחר מקרה העקרב, בן דודי סלם, שגם הוא גר עמנו במעברה, בעת ששכב מעל מיטת הסוכנות, נכנסתי במקרה לצריף וראיתי נחש באורך של שלושה מטרים מתקדם  לכיוון ראשו של בן דודי, נתתי צרחה גדולה מאוד והנחש החליף כיוון ונעלם.  אבי מאיר אבוקסיס, הגיע למקום במהירות, לקח טוריה והחל לחפור מסביב לכל הצריף כדי למצוא את הנחש, והוא אכן  מצא אותו והצליח להכות אותו על הזנב ושוב הצליח הנחש לברוח ולהעלם.
 סיפורי הקשיים לא הסתיימו כחודשיים  לאחר מכן, אימא הייתה בהריון בחודש תשיעי, במעברה לא היה רופא. כשהתחילו הצירים נאלצתי ללכתץ שלושה קילומטרים , כדי להזעיק רופא לאימי ( רחל) הגעתי יחד עם הרופא בחזרה למעברה נכנסנו לצריף  - אימי כבר הייתה אחרי הלידה . היא הצליחה ללדת בעזרת השכנים וכך נולדה במעברה תינוקת חדשה בארץ ישראל, תינוקת מתוקה ששמה בישראל דינה.

דינה התינוקת הראשונה במשפחתנו שנולדה בארץ ישראל היום אמא לשמונה ילדים ועשרים נכדים.
התינוקת דינה הראשונה שנולדה בישראל

בהיותי במעברה בשנת 1951 לאימי "לא היה ראש" לסדר לי מסגרת לימודים, כולם היו עסוקים בהשרדות ומזון למחייה. כך יצאתי למעגל העבודה, עבדתי במיון בצלים: להכניס את הבצלים לארגזים ליצוא,  בהמשך עברתי לעבודה במפעל "נשר" , מפעל של מלט. אימי היתה מכינה לי  בכל יום את ארוחת הבוקר וצהריים בתיק  אוכל.
האוכל של אימי היה מאוד טעים, היא היתה בשלנית מצויינת. ובמקום עבודתי, נהגו חברי לעבודה לגנוב לי את האוכל וכך בכל יום הייתי נשארת בלי אוכל. כשהסיפור חזר על עצמו, יום אחד, הלכתי להתלונן   בפני מנהל  המפעל על ש"גונבים לי את האוכל" . המנהל האדיב הציע לי שהוא בעצמו ישמור את האוכל שלי במשרדו .

 וכך היה השארתי את האוכל שלי במשרדו למשמרת, אולם סקרנותו הייתה כה גדולה, שגם הוא לא התאפק ו"טעם" את האוכל. הסיפור הסתיים בעיסקת חליפין: היינו אוכלים יחד, הוא את האוכל הטעים שאימי הכינה ואני הייתי מתכבדת בדג המלוח ובגבינה שלו , למרות שהמזון שהוא הביא  - לא היה לטעמי  !!
תמונות המשפחה שלי




 
לבנה אלמליח - משפחתי

אבקת חלב לתינוקת שלי בעת ההפגזות

השנה 1953 , ילדתי את בתי הראשונה - קראנו לה תמר על של אחותו של בעלי זכרונה לברכה, שנפטרה בגיל צעיר בעת לידת בנה במרוקו. כשמלאו לתמי ששה חודשים,   גרנו  בירושלים ברחוב ממילא. ביתנו היה הבניין האחרן ברחוב ממילא, שגבל לחומת העץ עם הגבול הירדני. הבניין היה שייך לבנק הבריטי. גרנו בחדר קטן על גג הבניין, ללא שירותים וללא מקלחת. לשירותים נאלצנו לרדת כמה קומות לשירותים ציבוריים שהיו בבניין. נהגתי לשבת על הגג ולהסתכל למטה  על רחוב ממילא, החייל הירדני, היה מקוון אלי את הרובה, כדי להפחיד אותי, הייתי נכנסת מייד חזרה לחדרנו על הגג.
בכל כמה ימים היו הפגזות של הירדנים, היריות היו מתחילות מכיוון שכונת מוסררה. כשההפגזה  היתה מתחילה מכיוון מוסררה מייד לקחנו את הרכוש היחידי שהיה לנו - רדיו ישן, ואיתו היינו בורחים מהבניין  בכל פעם למקום אחר, פעם לכיוון המושבה הגרמנית. ופעם לשכונת קטמון, שם היינו אצל נשארים אצל חברים או קרובי משפחה עד שהיתה הפוגה מההפגזה.
כשחזרנו לחדרנו הקטן על הגג, מצאנו חדר מחורר, היריות כדורי הירדנים.

באחד הימים, שלחה גיסתי סוליקה, שגרה בבניין ליד הבניין שלנו, את הבת שלה גילה והזמינה אותי לרדת אליה לביתה בבניין שלידנו. בעלי באותה שעה היה שם אצל אחותו. בדרך כלל לא נהגתי לרדת לשם.
לא יודעת מה קרה באותו יום שהסכמתי לרדת למטה לגיסתי, כאילו משמים שלחו לי הודעה.

 השארתי את המרק שבשלתי על הפתיליה הדולקת, עטפתי את תמי, התינוקת בשמיכה וירדתי יחד עם גילה לביתה של גיסתי. עברו כעשר דקות , כבר הייתי למטה והחלה ההפגזה הקשה ביותר שאני זוכרת מכל התקופה הזאת.
כולנו הצטופפנו בחדר המדרגות להגנה מההפגזות הכבדות. הפגזה זו נמשכה כל הלילה ללא הפסגה וללא הפוגות.  בתי התינוקת, בכתה, לא היה מזון לתת לה ולא בקבוק ולא חיתולים להחלפה.
לקראת שעות הבוקר התחילה הפוגה. יצאנו מחדר המדרגות, אני ובעלי  הלכנו לכיוון המושבה הגרמנית, לביתם של החברים של הורי. השארתי את התינוקת שם יחד עם בעלי ויצאתי בחזרה לכיוון הבית בממילא, בתקווה, לנסות להגיע לבניין בו גרנו, כדי להביא אבקת חלב, "אלידון" וחיתולי בד לבתי התינוקת. 
התקופה היא תקופת הצנ"ע. קנינו אז הכל רק בתלושים.
הגעתי לרחוב ממילא, הרחוב היה סגור, חסום ומלא נוטרים ואנשי צבא במדים. בקשתי מהם שיתנו לי להכנס לרחוב. והם סרבו בתוקף ולא נתנו לאף אחד להכנס בטענה שזה מסוכן !
הייתי נחושה בדעתי להכנס בכל מחיר ולהביא אוכל לבתי, כשנוצרה הזדמנות, ולא שמו לב הצלחתי להכנס ורצתי לכיןן המדרכה בצד שלא ישימו לב. אחד הנוטרים ראה אותי ורדף אחרי, הוא תפס אותי והצמיד אותי לקיר אחד הביניינים. התחננתי והסברתי לו שאני חייבת להביא אוכל לתינוקת. הוא ריחם עלי והחליט ללוות אותי, הלכנו לאורך המדרכה  כשהגב שלנו  צמוד לקירות הבניינים לאורך כל רחוב ממילא עד לביניין האחרון בו גרנו. כשהגנו ממש לביניין שלנו האחרון  הצמוד לגבול, פתחו הירדנים שוב באש, כדור אחד שיפשף את נעלו של הנוטר, במזל לא נפגע.

 נכנסו לביניין, אני והנוטר צמוד אלי, אי אפשר היה להעלות במדרגות,  מדרגות הביניין היו פתוחות לכיוון חלונות גדולים חשופים. מהחשש שאם נעמוד יראו אותנו הירדנים, נאלצנו לזחול על הבטן, ובזחילה  זחלנו 4 קומות הבניין עד לדירה שלי על הגג.
הנוטר, בשכיבה פתח את הדלת, נכנסתי בזחילה ולקחתי את אבקת החלב והחיתולים ארזתי הכל בחבילה. זרקנו את החבילה מהמדרגות למטה, כדי שהידיים יהיו פנויות לזחילה על הבטן בחזרה כל הדרך למטה.
 הגענו בזחילה למטה, ושוב נצמדנו לקירות וחזרנו באותה הדרך ל יציאה מרחוב ממילא.
 הודתי בחום רב לנוטר האדיב שעזר לי וליווה אותי תוך סיכון רב. וחזרתי במהרה לשכונת המושבה הגרמנית.
בתי הצורחת קבלה בינתיים  מי סוכר ושמחה לקבל את מנת אבקת החלב. למזלנו אחרי לילה סוער, היתה הפוגה במהלך היום. נשארנו בבית המארחים שלנו שלושה ימים, כדי להרגע, עד שהיינו בטוחים שהכל שקט ורק אז חזרנו לחדרנו הקטן על הגג שנראה כמו מסננת מחוררת.
זה אחד מימי ההפגזה הקשים ביותר שאני זוכרת משנת 1953, שנת הולדתה של בתי תמי.

יום שני, 12 במרץ 2012

העליה לארץ ישראל 1950

   באחד הימים היגיע אבי, מאיר אבוקסיס, מבית הכנסת עם הודעה משמחת, מתחילים בהכנות לעליה לארץ ישראל, נתחיל להכין את הניירת לעלייה לארץ. וכך היה,  תוך כשלושה חודשים, דודי שהיה בעל בית כנסת איש עם קשרים רבים בקהילה, עזר לנו וסידר את כל הניירת. ארזנו חפצים, מלאנו את הבגאז' בכל מיני דברים והינו אמורים לנסוע כל הלילה מהעיר אורון לאלג'יר ברכבת לילה. לא שיחק לנו המזל הערבים האלג'ירים, גילו שאנו נוסעים לישראל, והחרימו ועצרו את הרכבת, בה היינו אמורים לנסוע.
בצער רב חזרנו לעירנו בחזרה, לאורון. בית כבר לא היה לנו וגם לא תכולה. נאלצנו  לשהות בביתו של דודי, יותר נכון הוא נתן לנו פינה, בבית הכנסת. התנאים היו קשים הורי , אני ושלושת אחי הקטנים:  שלמה, אפרים אילנה(תינוקת) ואני.
במשך שלושה חודשים ישנו על הרצפה, בתנאים לא נוחים, פעם בשבוע דודי לקח אותנו בימי שישי לארוחת ערב שבת בביתו. כעבור שלושה חודשים ניסינו  שוב את מזלנו וחידשנו את כל האישואים והניירת .
ושוב יצאנו לדרך....ירדנו ברכבת לאלג'יר נשארנו ללון, לילה במחנה באלג'יר , ובשעה 4 לפנות בוקר, היגיעה משאית שלקחה אותנו לנמל .עלינו על אוניה והפלגנו לצרפת, לעיר הנמל מרסיי שם היה מקום מחסה קונדרנס.
הקונדרנס שימש בעבר מחנה של הגרמניים, אותנו שיכנו בביתנים, ושוב בתנאים מאוד קשים. הימים היו קרים ובבתנים שרר קור כלבים. 
קבלנו הודעה שההפלגה שלנו לישראל מתעקבת. מאחר ואנו משפחה גדולה , מרובת ילדים , נתנו עדיפות תחילה לרווקים ורווקות שיכולים להתגייס לצבא, הימים היו ימי קרבות בארץ ישראל וכל חייל נוסף היה חשוב.  עיקוב עלייתנו לאניה לארץ  נמשך ונמשך, בכל פעם דחייה נוספת, כך עברו שמונה חודשים במחנה.
בכל תקופת היותנו במחנה היה קור עז, במהלך שהותנו במחנה, אחותי הקטנה, אילנה, חלתה והועברה לבית חולים, ביתן שהיה מחומם,  ואימא הייתה אמורה ללכת שלוש פעמים ביום להניק אותה.
אני הייתי גדולה, כבר בת 15 ומאוד אהבתי את אחותי הקטנה והתנגדתי לארציתי שייקחו אותה, האחות האחרית בבית החולים אמרה לי "אם את אוהבת כל כך את אחותך ולא רוצה להפרד ממנה, בואי להתנדב ולעזור בבית החולים, או בהתנדבות או בתשלום" , ואני כמובן הסכמתי. התייעצתי עם אימא,והיא הציע שאעבוד בתשלום, כי שמענו שאין אוכל בישראל הכול בתלושים" . כך התחלתי במקום עבודתי הראשון, והלכתי לעבוד במחלקה של תינוקות. היות שהייתי אחות גדולה ומנוסה בלגדל את אחותי, אז היה לי קל. קיבלתי מחלקה של כ-20 תינוקות שהיו בריאים אולם החזיקו אותם בבית החולים בגלל הקור, מחשש שיחלו בגלל הקור.
התפקיד שלי היה ללכת להביא עצים, להדליק את האח, להאכיל תינוקות, נתתי לכל התינוקות בקבוקים, הייתי רוחצת אותם, עושה אמבטיות לתינוקות , הייתי מכינה דייסות לחלק מהתינוקות.
במחלקה היה רופא תינוקות גרמני שהוא נישלח מישראל לטפל בתינוקות ובעולים שעולים לישראל. אני קלטתי שהרופא אוהב דייסה של תינוקותובכל יום עוד לפני שהיה מגיע, הייתי מכינה לו קערת דייסה חמה. הרופא זה העריך אותי מאוד, בגלל העבודה שלי עם התינוקות ובגלל תשומת הלב שלי וקערת הדיסה שקבל כל  יום. בימי ראשון, יום שבו היה לי חופש הוא לקח אותי למרסי לטייל . בעקרון אסור היה לצאת מהמחנה , אבל איתו יכולתי לצאת. אז הייתה לי הזדמנות לקנות לאמי עם הכסף שהרווחתי, שמן,סוכר,סבון ודברים חיוניים ששמענו שבארץ אין.
שמונה חודשים  במחנה עד שהיגיע יום אחד ההודעה, קבלנו סוף סוף,  תאריך להפלגה לעליה לארץ. הודעתי במחלקה מתי אני עוזבת אותם ועולה לארץ הודעתי כמובן גם לרופא האחראי. הרופא בא לאימא שלי ואמר לה: "מדאם אבוקסיס שמעתי שיש כבר תאריך ואתם עולים לישראל ואני הייתי מאוד רוצה שתשאירי את לונה כאן כי היא ילדה מוכשרת אני אעשה ממנה אחות, אתם יכולים לעלות לארץ אני אדע בדיוק איפה תהיו ואני אשלח אותה אליכם". אמי התנגדה בכל תוקף:
"את הבת שלי אני לא משאירה מאחור היא עולה איתי לארץ".
תוך שבוע התארגנו והיינו מוכנים ליציאה מהמחנה קונדרנס לכיוון הנמל. אני זוכרת שבקשתי מאימי לקנות זוג מכנסיים בשביל לעלות לאוניה כי קנאתי בכל הבחורות שהלכו אם מכנסיים במחנה. אימא התנגדה כי היא לא רצתה שנבזבז את הכסף שלנו, אז היא הלכה והוציאה מכנס של אבא, ווהציעה לי ללבוש את המכנסיים שלו להפלגה. אני התביישתי ממראה מכנסיים של גבר והתחלתי לבכות.
בארבע לפנות בוקר הביאו משאית והעלו אותנו למשאית לכיוון הנמל ואני כל הדרך הייתי עצובה ובכיתי. כשהגענו לנמל רציתי לקום והיה לי קשה מאוד לקום כי פח השמן שהחזקתי נשפך ונספג במעיל שלי , אמרתי לאימא שזה היה עונש שהיא לא קנתה לי מכנסיים. 
כשהגענו לנמל היינו אמורים לעלות לאוניה,  היו שם הרבה צלמים ואני חשבתי שמצלמים אותנו בגלל שאנו עולים לישראל. מהסקרנות שלי שאלתי האם הצלמים האלה מצלמים אותנו כי אנו עולים לישראל ?
ואמרו לי שלא, הצילומים היו בגלל שהאוניה שקראו לה "שמפוליאון " אניה שהשתתפה במלחמת העולם ונפגעה, וזו הייתה ההפלגה הראשונה שלה לישראל אחרי התיקון .
עלינו לאוניה,  ההפלגה הייתה צריכה להימשך שלושה ימים ושמו אותנו במרתף של האוניה אם עוד כמה משפחות. במרתף של האוניה תנאי ההפלגה קשים יותר, תנועות הגלים השפיעו על ההורים שלי שקבלו בחילות והתחילו להקיא, והרגישו  מאוד לא טוב. 
אני הייתי החזקה והצעירה, עליתי למעלה לסיפון האוניה, לראות את הים שם פגשתי מלח שהתחיל לדבר איתי בצרפתית, ושאל אותי מאיפה עלינו ולאן אנו מפליגים. סיפרתי לו שהורי במרתף מקיאים ומרגישים לא טוב,  וכשסיפרתי לו את הסיפור הוא ירד איתי למרתף לראות את מצבם של הורי, מצאתי חן בעיניו ואחרי חצי שעה הוא בא להעביר את הורי לחדר. קבלנו תא מרווח עם מיטות כפולות וכיור לרחצה לחדר נשלחו שפע של  כל מיני מנות מזון כדי שלא יחסר כלום לילדים.
כשהגענו לישראל, לנמל חיפה, אחרי שלושה ימים המלח ביקש מאימא שלי לדעת, איפה יהיה ניתן להמשיך לפגוש אותי, כשהוא יחזור מעוד הפלגה.  אימא ואבא אמרו לו שהם לא יודעים לאן לוקחים אותנו ולאן אנו הולכים. היה לנו מזל גדול לפגוש בן אדם כל כך נחמד שעזר להורי, אמי שמחה ואמרה שזה הכול בזכותי.
ירדנו מהאוניה לאדמת ישראל  הקדושה, והתחלנו לנשק את האדמה האושר היה גדול על שזכינו להיות בישראל, ארץ הקודש.
מתוך האושר הגדול עברנו לרגעים מאוד משפילים, הכניסו אותנו לחדרים ופיזרו לנו אל הראש אבקת DTT , זו הייתה אכזבה גדולה
והשפלה. ואז העבירו אותנו למחנה "שער עליה".

יום שני, 5 במרץ 2012

מלחמת העולם השנייה 1945- אני בת 10

אני נולדתי בעיר רבת שבמרוקו בשנת 1935,  כאשר הייתי בת שנה, אבי התגייס למלחמת האזרחים נגד פרנקו מכיוון שהיה ממוצא ספרדי ואמי  ממוצא מרוקא. בהיותי בת שנה נפטר אבי במלחמת האזרחים.
אמי שנשארה אלמנה עם תינוקת בת שנה וחצי החליטה לעבור לאלג'יר. לאמי היו ארבעה אחים באלג'יר והם שלחו לנו תעודות עליה ממרוקו לאלג'יר. ילדותי עברה עלי באלג'יר עם אימי וסבתי.
מלחמת העולם השניה פרצה בשנת  1939 כשהייתי בת 4 , אולם אני זוכרת את ימי סוף מלחמת העולם השנייה 1945 כשהייתי בת 10.
היה מצב מאוד קשה היות לאימי ( שנשאה  בשנית היו כבר ילדים נוספים) . אני זוכרת אזעקות רבות,  בהן אנו רצים למקלטים  הציבוריים עם אחי הקטנים על הידיים. בתקופה של המלחמה לא היה מזון בנמצא, היתה חלוקת מנות, האנשים היו עומדים בתורים ארוכים כדי  לקבל קצת מזון. אנשים היו מסמנים באבנים, קרשים וחפצים את מקומם בתורים הארוכים. 
הלכתי עם אימי לחלוקת המזון, אמי נכוותה בעת שבשלה בצורה קשה ורגלה הייתה חבושה ולכן לקחה אותי איתה לחלוקת המנות. היא נשענה עלי  והניחה את ידה על כתפי בכדי שתוכל ללכת. כשהגענו לתור, החלו הדחיפות, דחפו את אמי והיפילו אותה לרצפה, במהומה שנוצרה דרכו עליה כדי לעקוף ולהתקדם בתור. למראה זה ישבתי ובכיתי שראיתי את אמי במצב כזה.
בבתים שבהם גרנו באלג'יר לא היו לנו מים מתוקים , היו רק מים מלוחים והיה ברז אחד לכל השכנים בשכונה. מי שרצה מים מתו קים היה צריך לרדת אל המעיין להביא מים. טעמו של הקפה היה נורא, בשביל להכין קפה לא היו מים טעימים. באחד הימים שלחה אותי אמי למעיין להביא מים מתוקים, יצאתי לדרך עם שני דליים קטנים, בדרך היתה ירידה של מדרגות שנמשכה  לאורך של כחצי קילומטר. הגעתי למעיין מלאתי את הדליים וצעדתי  כל הדרך חזרה הביתה.
לפתע  החלה הפגזה חזקה מטוסים גרמניים, זרקו פצצות , זרקתי את הדליים וניסיתי לרוץ, מהפחד קבלתי רעידות בבירכיים ולא יכולתי ללכת.
במקום היו שוטרים אנשי המשטרה הצרפתית שעזרו לי להסתתר מתחת לבניין. המשכתי לבכות , ברחתי מהמחבוא והמשכתי לרוץ עד שהגעתי לשכונה בה גרנו. בכניסה של הבנין ראיתי את אחת מהשכנות שלנו , שהייתה בהריון, שוכבת על הרצפה, מהפחד של האזעקות והפגזים היא נפלה ואיבדה את ההכרה. למראה זה נתקפתי שוב בפחד ושוב התחלתי לרוץ ולברוח והפעם לכיון בית הכנסת של דודי, אימי הייתה שם והייתה מאוד מודאגת לשלומי וכשראיתי את אמי כמעט התעלפתי.