השנה 1953 , ילדתי את בתי הראשונה - קראנו לה תמר על של אחותו של בעלי זכרונה לברכה, שנפטרה בגיל צעיר בעת לידת בנה במרוקו. כשמלאו לתמי ששה חודשים, גרנו בירושלים ברחוב ממילא. ביתנו היה הבניין האחרן ברחוב ממילא, שגבל לחומת העץ עם הגבול הירדני. הבניין היה שייך לבנק הבריטי. גרנו בחדר קטן על גג הבניין, ללא שירותים וללא מקלחת. לשירותים נאלצנו לרדת כמה קומות לשירותים ציבוריים שהיו בבניין. נהגתי לשבת על הגג ולהסתכל למטה על רחוב ממילא, החייל הירדני, היה מקוון אלי את הרובה, כדי להפחיד אותי, הייתי נכנסת מייד חזרה לחדרנו על הגג.
בכל כמה ימים היו הפגזות של הירדנים, היריות היו מתחילות מכיוון שכונת מוסררה. כשההפגזה היתה מתחילה מכיוון מוסררה מייד לקחנו את הרכוש היחידי שהיה לנו - רדיו ישן, ואיתו היינו בורחים מהבניין בכל פעם למקום אחר, פעם לכיוון המושבה הגרמנית. ופעם לשכונת קטמון, שם היינו אצל נשארים אצל חברים או קרובי משפחה עד שהיתה הפוגה מההפגזה.
כשחזרנו לחדרנו הקטן על הגג, מצאנו חדר מחורר, היריות כדורי הירדנים.
באחד הימים, שלחה גיסתי סוליקה, שגרה בבניין ליד הבניין שלנו, את הבת שלה גילה והזמינה אותי לרדת אליה לביתה בבניין שלידנו. בעלי באותה שעה היה שם אצל אחותו. בדרך כלל לא נהגתי לרדת לשם.
לא יודעת מה קרה באותו יום שהסכמתי לרדת למטה לגיסתי, כאילו משמים שלחו לי הודעה.
השארתי את המרק שבשלתי על הפתיליה הדולקת, עטפתי את תמי, התינוקת בשמיכה וירדתי יחד עם גילה לביתה של גיסתי. עברו כעשר דקות , כבר הייתי למטה והחלה ההפגזה הקשה ביותר שאני זוכרת מכל התקופה הזאת.
כולנו הצטופפנו בחדר המדרגות להגנה מההפגזות הכבדות. הפגזה זו נמשכה כל הלילה ללא הפסגה וללא הפוגות. בתי התינוקת, בכתה, לא היה מזון לתת לה ולא בקבוק ולא חיתולים להחלפה.
לקראת שעות הבוקר התחילה הפוגה. יצאנו מחדר המדרגות, אני ובעלי הלכנו לכיוון המושבה הגרמנית, לביתם של החברים של הורי. השארתי את התינוקת שם יחד עם בעלי ויצאתי בחזרה לכיוון הבית בממילא, בתקווה, לנסות להגיע לבניין בו גרנו, כדי להביא אבקת חלב, "אלידון" וחיתולי בד לבתי התינוקת.
התקופה היא תקופת הצנ"ע. קנינו אז הכל רק בתלושים.
הגעתי לרחוב ממילא, הרחוב היה סגור, חסום ומלא נוטרים ואנשי צבא במדים. בקשתי מהם שיתנו לי להכנס לרחוב. והם סרבו בתוקף ולא נתנו לאף אחד להכנס בטענה שזה מסוכן !
הייתי נחושה בדעתי להכנס בכל מחיר ולהביא אוכל לבתי, כשנוצרה הזדמנות, ולא שמו לב הצלחתי להכנס ורצתי לכיןן המדרכה בצד שלא ישימו לב. אחד הנוטרים ראה אותי ורדף אחרי, הוא תפס אותי והצמיד אותי לקיר אחד הביניינים. התחננתי והסברתי לו שאני חייבת להביא אוכל לתינוקת. הוא ריחם עלי והחליט ללוות אותי, הלכנו לאורך המדרכה כשהגב שלנו צמוד לקירות הבניינים לאורך כל רחוב ממילא עד לביניין האחרון בו גרנו. כשהגנו ממש לביניין שלנו האחרון הצמוד לגבול, פתחו הירדנים שוב באש, כדור אחד שיפשף את נעלו של הנוטר, במזל לא נפגע.
נכנסו לביניין, אני והנוטר צמוד אלי, אי אפשר היה להעלות במדרגות, מדרגות הביניין היו פתוחות לכיוון חלונות גדולים חשופים. מהחשש שאם נעמוד יראו אותנו הירדנים, נאלצנו לזחול על הבטן, ובזחילה זחלנו 4 קומות הבניין עד לדירה שלי על הגג.
הנוטר, בשכיבה פתח את הדלת, נכנסתי בזחילה ולקחתי את אבקת החלב והחיתולים ארזתי הכל בחבילה. זרקנו את החבילה מהמדרגות למטה, כדי שהידיים יהיו פנויות לזחילה על הבטן בחזרה כל הדרך למטה.
הגענו בזחילה למטה, ושוב נצמדנו לקירות וחזרנו באותה הדרך ל יציאה מרחוב ממילא.
הודתי בחום רב לנוטר האדיב שעזר לי וליווה אותי תוך סיכון רב. וחזרתי במהרה לשכונת המושבה הגרמנית.
בתי הצורחת קבלה בינתיים מי סוכר ושמחה לקבל את מנת אבקת החלב. למזלנו אחרי לילה סוער, היתה הפוגה במהלך היום. נשארנו בבית המארחים שלנו שלושה ימים, כדי להרגע, עד שהיינו בטוחים שהכל שקט ורק אז חזרנו לחדרנו הקטן על הגג שנראה כמו מסננת מחוררת.
זה אחד מימי ההפגזה הקשים ביותר שאני זוכרת משנת 1953, שנת הולדתה של בתי תמי.
בכל כמה ימים היו הפגזות של הירדנים, היריות היו מתחילות מכיוון שכונת מוסררה. כשההפגזה היתה מתחילה מכיוון מוסררה מייד לקחנו את הרכוש היחידי שהיה לנו - רדיו ישן, ואיתו היינו בורחים מהבניין בכל פעם למקום אחר, פעם לכיוון המושבה הגרמנית. ופעם לשכונת קטמון, שם היינו אצל נשארים אצל חברים או קרובי משפחה עד שהיתה הפוגה מההפגזה.
כשחזרנו לחדרנו הקטן על הגג, מצאנו חדר מחורר, היריות כדורי הירדנים.
באחד הימים, שלחה גיסתי סוליקה, שגרה בבניין ליד הבניין שלנו, את הבת שלה גילה והזמינה אותי לרדת אליה לביתה בבניין שלידנו. בעלי באותה שעה היה שם אצל אחותו. בדרך כלל לא נהגתי לרדת לשם.
לא יודעת מה קרה באותו יום שהסכמתי לרדת למטה לגיסתי, כאילו משמים שלחו לי הודעה.
השארתי את המרק שבשלתי על הפתיליה הדולקת, עטפתי את תמי, התינוקת בשמיכה וירדתי יחד עם גילה לביתה של גיסתי. עברו כעשר דקות , כבר הייתי למטה והחלה ההפגזה הקשה ביותר שאני זוכרת מכל התקופה הזאת.
כולנו הצטופפנו בחדר המדרגות להגנה מההפגזות הכבדות. הפגזה זו נמשכה כל הלילה ללא הפסגה וללא הפוגות. בתי התינוקת, בכתה, לא היה מזון לתת לה ולא בקבוק ולא חיתולים להחלפה.
לקראת שעות הבוקר התחילה הפוגה. יצאנו מחדר המדרגות, אני ובעלי הלכנו לכיוון המושבה הגרמנית, לביתם של החברים של הורי. השארתי את התינוקת שם יחד עם בעלי ויצאתי בחזרה לכיוון הבית בממילא, בתקווה, לנסות להגיע לבניין בו גרנו, כדי להביא אבקת חלב, "אלידון" וחיתולי בד לבתי התינוקת.
התקופה היא תקופת הצנ"ע. קנינו אז הכל רק בתלושים.
הגעתי לרחוב ממילא, הרחוב היה סגור, חסום ומלא נוטרים ואנשי צבא במדים. בקשתי מהם שיתנו לי להכנס לרחוב. והם סרבו בתוקף ולא נתנו לאף אחד להכנס בטענה שזה מסוכן !
הייתי נחושה בדעתי להכנס בכל מחיר ולהביא אוכל לבתי, כשנוצרה הזדמנות, ולא שמו לב הצלחתי להכנס ורצתי לכיןן המדרכה בצד שלא ישימו לב. אחד הנוטרים ראה אותי ורדף אחרי, הוא תפס אותי והצמיד אותי לקיר אחד הביניינים. התחננתי והסברתי לו שאני חייבת להביא אוכל לתינוקת. הוא ריחם עלי והחליט ללוות אותי, הלכנו לאורך המדרכה כשהגב שלנו צמוד לקירות הבניינים לאורך כל רחוב ממילא עד לביניין האחרון בו גרנו. כשהגנו ממש לביניין שלנו האחרון הצמוד לגבול, פתחו הירדנים שוב באש, כדור אחד שיפשף את נעלו של הנוטר, במזל לא נפגע.
נכנסו לביניין, אני והנוטר צמוד אלי, אי אפשר היה להעלות במדרגות, מדרגות הביניין היו פתוחות לכיוון חלונות גדולים חשופים. מהחשש שאם נעמוד יראו אותנו הירדנים, נאלצנו לזחול על הבטן, ובזחילה זחלנו 4 קומות הבניין עד לדירה שלי על הגג.
הנוטר, בשכיבה פתח את הדלת, נכנסתי בזחילה ולקחתי את אבקת החלב והחיתולים ארזתי הכל בחבילה. זרקנו את החבילה מהמדרגות למטה, כדי שהידיים יהיו פנויות לזחילה על הבטן בחזרה כל הדרך למטה.
הגענו בזחילה למטה, ושוב נצמדנו לקירות וחזרנו באותה הדרך ל יציאה מרחוב ממילא.
הודתי בחום רב לנוטר האדיב שעזר לי וליווה אותי תוך סיכון רב. וחזרתי במהרה לשכונת המושבה הגרמנית.
בתי הצורחת קבלה בינתיים מי סוכר ושמחה לקבל את מנת אבקת החלב. למזלנו אחרי לילה סוער, היתה הפוגה במהלך היום. נשארנו בבית המארחים שלנו שלושה ימים, כדי להרגע, עד שהיינו בטוחים שהכל שקט ורק אז חזרנו לחדרנו הקטן על הגג שנראה כמו מסננת מחוררת.
זה אחד מימי ההפגזה הקשים ביותר שאני זוכרת משנת 1953, שנת הולדתה של בתי תמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה