העליה לארץ ישראל 1950

   באחד הימים היגיע אבי, מאיר אבוקסיס, מבית הכנסת עם הודעה משמחת, מתחילים בהכנות לעליה לארץ ישראל, נתחיל להכין את הניירת לעלייה לארץ. וכך היה,  תוך כשלושה חודשים, דודי שהיה בעל בית כנסת איש עם קשרים רבים בקהילה, עזר לנו וסידר את כל הניירת. ארזנו חפצים, מלאנו את הבגאז' בכל מיני דברים והינו אמורים לנסוע כל הלילה מהעיר אורון לאלג'יר ברכבת לילה. לא שיחק לנו המזל הערבים האלג'ירים, גילו שאנו נוסעים לישראל, והחרימו ועצרו את הרכבת, בה היינו אמורים לנסוע.

בצער רב חזרנו לעירנו בחזרה, לאורון. בית כבר לא היה לנו וגם לא תכולה. נאלצנו  לשהות בביתו של דודי, יותר נכון הוא נתן לנו פינה, בבית הכנסת. התנאים היו קשים הורי , אני ושלושת אחי הקטנים:  שלמה, אפרים אילנה(תינוקת) ואני.

במשך שלושה חודשים ישנו על הרצפה, בתנאים לא נוחים, פעם בשבוע דודי לקח אותנו בימי שישי לארוחת ערב שבת בביתו. כעבור שלושה חודשים ניסינו  שוב את מזלנו וחידשנו את כל האישואים והניירת .
ושוב יצאנו לדרך....ירדנו ברכבת לאלג'יר נשארנו ללון, לילה במחנה באלג'יר , ובשעה 4 לפנות בוקר, היגיעה משאית שלקחה אותנו לנמל .עלינו על אוניה והפלגנו לצרפת, לעיר הנמל מרסיי שם היה מקום מחסה קונדרנס.

הקונדרנס שימש בעבר מחנה של הגרמניים, אותנו שיכנו בביתנים, ושוב בתנאים מאוד קשים. הימים היו קרים ובבתנים שרר קור כלבים. 
קבלנו הודעה שההפלגה שלנו לישראל מתעקבת. מאחר ואנו משפחה גדולה , מרובת ילדים , נתנו עדיפות תחילה לרווקים ורווקות שיכולים להתגייס לצבא, הימים היו ימי קרבות בארץ ישראל וכל חייל נוסף היה חשוב.  עיקוב עלייתנו לאניה לארץ  נמשך ונמשך, בכל פעם דחייה נוספת, כך עברו שמונה חודשים במחנה.

בכל תקופת היותנו במחנה היה קור עז, במהלך שהותנו במחנה, אחותי הקטנה, אילנה, חלתה והועברה לבית חולים, ביתן שהיה מחומם,  ואימא הייתה אמורה ללכת שלוש פעמים ביום להניק אותה.

אני הייתי גדולה, כבר בת 15 ומאוד אהבתי את אחותי הקטנה והתנגדתי לארציתי שייקחו אותה, האחות האחרית בבית החולים אמרה לי "אם את אוהבת כל כך את אחותך ולא רוצה להפרד ממנה, בואי להתנדב ולעזור בבית החולים, או בהתנדבות או בתשלום" , ואני כמובן הסכמתי. התייעצתי עם אימא,והיא הציע שאעבוד בתשלום, כי שמענו שאין אוכל בישראל הכול בתלושים" . כך התחלתי במקום עבודתי הראשון, והלכתי לעבוד במחלקה של תינוקות. היות שהייתי אחות גדולה ומנוסה בלגדל את אחותי, אז היה לי קל. קיבלתי מחלקה של כ-20 תינוקות שהיו בריאים אולם החזיקו אותם בבית החולים בגלל הקור, מחשש שיחלו בגלל הקור.

התפקיד שלי היה ללכת להביא עצים, להדליק את האח, להאכיל תינוקות, נתתי לכל התינוקות בקבוקים, הייתי רוחצת אותם, עושה אמבטיות לתינוקות , הייתי מכינה דייסות לחלק מהתינוקות.

במחלקה היה רופא תינוקות גרמני שהוא נישלח מישראל לטפל בתינוקות ובעולים שעולים לישראל. אני קלטתי שהרופא אוהב דייסה של תינוקותובכל יום עוד לפני שהיה מגיע, הייתי מכינה לו קערת דייסה חמה. הרופא זה העריך אותי מאוד, בגלל העבודה שלי עם התינוקות ובגלל תשומת הלב שלי וקערת הדיסה שקבל כל  יום. בימי ראשון, יום שבו היה לי חופש הוא לקח אותי למרסי לטייל . בעקרון אסור היה לצאת מהמחנה , אבל איתו יכולתי לצאת. אז הייתה לי הזדמנות לקנות לאמי עם הכסף שהרווחתי, שמן,סוכר,סבון ודברים חיוניים ששמענו שבארץ אין.

שמונה חודשים  במחנה עד שהיגיע יום אחד ההודעה, קבלנו סוף סוף,  תאריך להפלגה לעליה לארץ. הודעתי במחלקה מתי אני עוזבת אותם ועולה לארץ הודעתי כמובן גם לרופא האחראי. הרופא בא לאימא שלי ואמר לה: "מדאם אבוקסיס שמעתי שיש כבר תאריך ואתם עולים לישראל ואני הייתי מאוד רוצה שתשאירי את לונה כאן כי היא ילדה מוכשרת אני אעשה ממנה אחות, אתם יכולים לעלות לארץ אני אדע בדיוק איפה תהיו ואני אשלח אותה אליכם". אמי התנגדה בכל תוקף:
"את הבת שלי אני לא משאירה מאחור היא עולה איתי לארץ".

תוך שבוע התארגנו והיינו מוכנים ליציאה מהמחנה קונדרנס לכיוון הנמל. אני זוכרת שבקשתי מאימי לקנות זוג מכנסיים בשביל לעלות לאוניה כי קנאתי בכל הבחורות שהלכו אם מכנסיים במחנה. אימא התנגדה כי היא לא רצתה שנבזבז את הכסף שלנו, אז היא הלכה והוציאה מכנס של אבא, ווהציעה לי ללבוש את המכנסיים שלו להפלגה. אני התביישתי ממראה מכנסיים של גבר והתחלתי לבכות.

בארבע לפנות בוקר הביאו משאית והעלו אותנו למשאית לכיוון הנמל ואני כל הדרך הייתי עצובה ובכיתי. כשהגענו לנמל רציתי לקום והיה לי קשה מאוד לקום כי פח השמן שהחזקתי נשפך ונספג במעיל שלי , אמרתי לאימא שזה היה עונש שהיא לא קנתה לי מכנסיים. 
כשהגענו לנמל היינו אמורים לעלות לאוניה,  היו שם הרבה צלמים ואני חשבתי שמצלמים אותנו בגלל שאנו עולים לישראל. מהסקרנות שלי שאלתי האם הצלמים האלה מצלמים אותנו כי אנו עולים לישראל ?
ואמרו לי שלא, הצילומים היו בגלל שהאוניה שקראו לה "שמפוליאון " אניה שהשתתפה במלחמת העולם ונפגעה, וזו הייתה ההפלגה הראשונה שלה לישראל אחרי התיקון .

עלינו לאוניה,  ההפלגה הייתה צריכה להימשך שלושה ימים ושמו אותנו במרתף של האוניה אם עוד כמה משפחות. במרתף של האוניה תנאי ההפלגה קשים יותר, תנועות הגלים השפיעו על ההורים שלי שקבלו בחילות והתחילו להקיא, והרגישו  מאוד לא טוב. 

אני הייתי החזקה והצעירה, עליתי למעלה לסיפון האוניה, לראות את הים שם פגשתי מלח שהתחיל לדבר איתי בצרפתית, ושאל אותי מאיפה עלינו ולאן אנו מפליגים. סיפרתי לו שהורי במרתף מקיאים ומרגישים לא טוב,  וכשסיפרתי לו את הסיפור הוא ירד איתי למרתף לראות את מצבם של הורי, מצאתי חן בעיניו ואחרי חצי שעה הוא בא להעביר את הורי לחדר. קבלנו תא מרווח עם מיטות כפולות וכיור לרחצה לחדר נשלחו שפע של  כל מיני מנות מזון כדי שלא יחסר כלום לילדים.

כשהגענו לישראל, לנמל חיפה, אחרי שלושה ימים המלח ביקש מאימא שלי לדעת, איפה יהיה ניתן להמשיך לפגוש אותי, כשהוא יחזור מעוד הפלגה.  אימא ואבא אמרו לו שהם לא יודעים לאן לוקחים אותנו ולאן אנו הולכים. היה לנו מזל גדול לפגוש בן אדם כל כך נחמד שעזר להורי, אמי שמחה ואמרה שזה הכול בזכותי.

ירדנו מהאוניה לאדמת ישראל  הקדושה, והתחלנו לנשק את האדמה האושר היה גדול על שזכינו להיות בישראל, ארץ הקודש.
מתוך האושר הגדול עברנו לרגעים מאוד משפילים, הכניסו אותנו לחדרים ופיזרו לנו אל הראש אבקת DTT , זו הייתה אכזבה גדולה
והשפלה. ואז העבירו אותנו למחנה "שער עליה".