אני נולדתי בעיר רבת שבמרוקו בשנת 1935, כאשר הייתי בת שנה, אבי התגייס למלחמת האזרחים נגד פרנקו מכיוון שהיה ממוצא ספרדי ואמי ממוצא מרוקא. בהיותי בת שנה נפטר אבי במלחמת האזרחים.
אמי שנשארה אלמנה עם תינוקת בת שנה וחצי החליטה לעבור לאלג'יר. לאמי היו ארבעה אחים באלג'יר והם שלחו לנו תעודות עליה ממרוקו לאלג'יר. ילדותי עברה עלי באלג'יר עם אימי וסבתי.
מלחמת העולם השניה פרצה בשנת 1939 כשהייתי בת 4 , אולם אני זוכרת את ימי סוף מלחמת העולם השנייה 1945 כשהייתי בת 10.
היה מצב מאוד קשה היות לאימי ( שנשאה בשנית היו כבר ילדים נוספים) . אני זוכרת אזעקות רבות, בהן אנו רצים למקלטים הציבוריים עם אחי הקטנים על הידיים. בתקופה של המלחמה לא היה מזון בנמצא, היתה חלוקת מנות, האנשים היו עומדים בתורים ארוכים כדי לקבל קצת מזון. אנשים היו מסמנים באבנים, קרשים וחפצים את מקומם בתורים הארוכים.
הלכתי עם אימי לחלוקת המזון, אמי נכוותה בעת שבשלה בצורה קשה ורגלה הייתה חבושה ולכן לקחה אותי איתה לחלוקת המנות. היא נשענה עלי והניחה את ידה על כתפי בכדי שתוכל ללכת. כשהגענו לתור, החלו הדחיפות, דחפו את אמי והיפילו אותה לרצפה, במהומה שנוצרה דרכו עליה כדי לעקוף ולהתקדם בתור. למראה זה ישבתי ובכיתי שראיתי את אמי במצב כזה.
בבתים שבהם גרנו באלג'יר לא היו לנו מים מתוקים , היו רק מים מלוחים והיה ברז אחד לכל השכנים בשכונה. מי שרצה מים מתו קים היה צריך לרדת אל המעיין להביא מים. טעמו של הקפה היה נורא, בשביל להכין קפה לא היו מים טעימים. באחד הימים שלחה אותי אמי למעיין להביא מים מתוקים, יצאתי לדרך עם שני דליים קטנים, בדרך היתה ירידה של מדרגות שנמשכה לאורך של כחצי קילומטר. הגעתי למעיין מלאתי את הדליים וצעדתי כל הדרך חזרה הביתה.
לפתע החלה הפגזה חזקה מטוסים גרמניים, זרקו פצצות , זרקתי את הדליים וניסיתי לרוץ, מהפחד קבלתי רעידות בבירכיים ולא יכולתי ללכת.
במקום היו שוטרים אנשי המשטרה הצרפתית שעזרו לי להסתתר מתחת לבניין. המשכתי לבכות , ברחתי מהמחבוא והמשכתי לרוץ עד שהגעתי לשכונה בה גרנו. בכניסה של הבנין ראיתי את אחת מהשכנות שלנו , שהייתה בהריון, שוכבת על הרצפה, מהפחד של האזעקות והפגזים היא נפלה ואיבדה את ההכרה. למראה זה נתקפתי שוב בפחד ושוב התחלתי לרוץ ולברוח והפעם לכיון בית הכנסת של דודי, אימי הייתה שם והייתה מאוד מודאגת לשלומי וכשראיתי את אמי כמעט התעלפתי.
אמי שנשארה אלמנה עם תינוקת בת שנה וחצי החליטה לעבור לאלג'יר. לאמי היו ארבעה אחים באלג'יר והם שלחו לנו תעודות עליה ממרוקו לאלג'יר. ילדותי עברה עלי באלג'יר עם אימי וסבתי.
מלחמת העולם השניה פרצה בשנת 1939 כשהייתי בת 4 , אולם אני זוכרת את ימי סוף מלחמת העולם השנייה 1945 כשהייתי בת 10.
היה מצב מאוד קשה היות לאימי ( שנשאה בשנית היו כבר ילדים נוספים) . אני זוכרת אזעקות רבות, בהן אנו רצים למקלטים הציבוריים עם אחי הקטנים על הידיים. בתקופה של המלחמה לא היה מזון בנמצא, היתה חלוקת מנות, האנשים היו עומדים בתורים ארוכים כדי לקבל קצת מזון. אנשים היו מסמנים באבנים, קרשים וחפצים את מקומם בתורים הארוכים.
הלכתי עם אימי לחלוקת המזון, אמי נכוותה בעת שבשלה בצורה קשה ורגלה הייתה חבושה ולכן לקחה אותי איתה לחלוקת המנות. היא נשענה עלי והניחה את ידה על כתפי בכדי שתוכל ללכת. כשהגענו לתור, החלו הדחיפות, דחפו את אמי והיפילו אותה לרצפה, במהומה שנוצרה דרכו עליה כדי לעקוף ולהתקדם בתור. למראה זה ישבתי ובכיתי שראיתי את אמי במצב כזה.
בבתים שבהם גרנו באלג'יר לא היו לנו מים מתוקים , היו רק מים מלוחים והיה ברז אחד לכל השכנים בשכונה. מי שרצה מים מתו קים היה צריך לרדת אל המעיין להביא מים. טעמו של הקפה היה נורא, בשביל להכין קפה לא היו מים טעימים. באחד הימים שלחה אותי אמי למעיין להביא מים מתוקים, יצאתי לדרך עם שני דליים קטנים, בדרך היתה ירידה של מדרגות שנמשכה לאורך של כחצי קילומטר. הגעתי למעיין מלאתי את הדליים וצעדתי כל הדרך חזרה הביתה.
לפתע החלה הפגזה חזקה מטוסים גרמניים, זרקו פצצות , זרקתי את הדליים וניסיתי לרוץ, מהפחד קבלתי רעידות בבירכיים ולא יכולתי ללכת.
במקום היו שוטרים אנשי המשטרה הצרפתית שעזרו לי להסתתר מתחת לבניין. המשכתי לבכות , ברחתי מהמחבוא והמשכתי לרוץ עד שהגעתי לשכונה בה גרנו. בכניסה של הבנין ראיתי את אחת מהשכנות שלנו , שהייתה בהריון, שוכבת על הרצפה, מהפחד של האזעקות והפגזים היא נפלה ואיבדה את ההכרה. למראה זה נתקפתי שוב בפחד ושוב התחלתי לרוץ ולברוח והפעם לכיון בית הכנסת של דודי, אימי הייתה שם והייתה מאוד מודאגת לשלומי וכשראיתי את אמי כמעט התעלפתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה